מהלכים כלליים בעולם

ללא ספק אחד הדברים המאוד מושכים בתרבות העכשווית הוא עצם היותה גלובלית כל כך. האדם נהנה לחשוב שהוא "איש העולם הגדול", נהנה לחלוק את מחשבותיו והגיונותיו עם מספרים ענקיים של אנשים ונהנה לחוש שהוא חלק מתנועה גדולה החושבת אותו דבר. אולם ההיסחפות אחרי תרבות מסויימת או רעיונות זמניים כלשהן דורשות בדרך כלל גם רקע פנימי יותר וצריכה למלא צרכים פנימיים יותר של האדם. כלומר: מכיוון שהאדם הוא יצור חושב והוא מחפש תמיד פתרונות לבעיות, קשיים והתלבטויות, הרי שכשהוא מוצא "פתרון" בתרבות עכשווית כל שהיא, פעמים רבות הוא נצמד אליה כאל "מושיע" ורואה בה את תקוותו ודרכו האמיתית.

במה דברים אמורים? הרב קוק מסביר (שוב, בספר "אורות". לדעתי הספר אורות הוא אחד הספרים החשובים של הרב קוק מבחינת תפיסת עולם, התייחסות כללית לנושאים מודרניים ופריסת השיטה של הרב קוק כיחידה אחת) שאחד הגורמים החשובים במהלך הגעתו של העולם לכפירה בזמנים הללו הוא הרצון (והצורך?) של רבים מאיתנו לחוש חלק מ"תרבות גלובלית", כהגדרתו. דבריו של הרב קוק מבוססים על תפיסת עולם ארוכה שהוא פורס בספרו, שבה הוא מסביר את ההבדל בגישה לנושא הדתי בין ישראל לעמים. על פי הדברים, כדי להגיע לאמונה הנכונה באל אחד ("אמונה נכונה", פירושה אמונה הנקיה משורשים של אלילות, בעיקר) יש צורך במבנה מתאים של נפש האדם. האדם יכול להגיע בקלות רבה לסטיות מחשבתיות בנוגע לאלוקות ולערבב באמונתו שורשים ויסודות לא חיוביים , וכדי להימנע מתפיסות לא נכונות אלו יש צורך בשנים ארוכות של ניתוק מאלילות, יש צורך במבנה נפש מסויים ויש צורך בעבודת זיכוך רבה. עמים רבים, בעיקר עמי אירופה, הגיעו לאמונה באל אחד ללא ההכנות הדרושות וערבבו באמונה באל אחד הרבה יסודות שמקורם בעבודת אלילים. כאשר מתחיל להפציע אורה של הגאולה יש צורך ב"ניקוי" של מושגים רבים מתפיסה אלילית זאת, ורבים מעמי אירופה "נחלצים" ממושגים אלו בדרך הקשה, כלומר: מורדים באמונה בכלל, מגיעים לכפירה וכך נחלצים ממושגים אליליים. בבוא הזמן, יגיעו עמים אלו לאמונה נכונה יותר ונקיה יותר באל אחד.

לעומת זאת, אצל עם ישראל יש את היסודות הנכונים כבר שנים ארוכות מאוד. אברהם אבינו התחיל את האמונה באל אחד בערך 2000 שנה לפני שאירופה הגיעה לכך, ואמונה זו זוקקה ונוקתה במשך שנים רבות מאוד של עבודה אדירה שבוצעה בתחומים רבים. כך שעם ישראל למעשה איננו זקוק למשבר של הכפירה כדי להגיע לאמונה הנכונה באל אחד- היא כבר קיימת אצלנו אלפי שנים ללא עירוב של אליליות! אלא מה? מכיוון שאנשים מסויימים רואים את הכפירה שכובשת את העולם כתפיסה גלובלית, מכיוון שהם רואים עוד ועוד בני אדם המגיעים לכפירה כדרך חיים, הרי שהם ממילא ובאופן טבעי נמשכים אחרי תפיסת העולם הזו, הנראית להם כדרך חיים חדשה וכללית.

כך יוצא שאחת הסיבות המרכזיות לכפירה המודרנית המתפשטת כל כך היא הצורך האנושי להרגיש חלק מהכלל, להיות בתוך הזרם המרכזי ולא מחוצה לו.

שיטת החשיבה המודרנית, המנסה להציע פתרונות כאלו או אחרים לבעיות האנושיות איננה "דבר חדש". בעבר האדם ניסה פעמים אין ספור למצוא פתרונות ודרכים ש"יגאלו את האנושיות מצרותיה", ונכשל ברובם. חלק מפתרונות אלו "זכה" לכשלון מוחלט וגמור והוביל למשברים נוראיים, חלקם האחר פשוט התמסמס עם הזמן, וחלק אחרון תרם תרומתו להתקדמות העולם כשהוא מותיר עבודה רבה לדורות הבאים. רשימת הדוגמאות היא ארוכה מאוד ונזכיר את הבולטים שבהם, כגון: תרבות יוון (האללת הגוף, "חשיבה טהורה", פילוסופיה יוונית וכדומה), השלבים הראשונים של הנצרות (אהבה וחסד לכל, ביטול המצוות המעשיות, שלילת הדרישה מן האדם), המהפכה הצרפתית (שוויון, אהבה, רעות), פשיזם (העם, המדינה, המנהיג החזק), קומוניזם (שוויון, דת העבודה, לאומיות חזקה) ועוד... ועוד... מבחינה זו, התרבות המודרנית הנראית עוצמתית כל כך, כובשת כל כך, היא רק חלק מרשימה ענקית של מהלכים שכבשו את העולם, "האירו" את מוחם של רבים וכבשו אותם לחלוטין- ונעלמו מעל במת ההיסטוריה. נכון יהיה לטעון, כפי שכבר כתבנו, שחלק מהמהלכים הללו קידם מאוד את העולם ותרם תרומה חשובה להתפתחותו, אולם מה שחשוב לי בשיעור זה היא העוצמה שבה כל אחד מגלים אופנתיים אלו סחף את ההמונים. אנשים לא רק שהיו מוכנים למות בעד כל מהרעיונות שציינו, אלא בעיקר היו מוכנים להקדיש את חייהם לטובת הרעיון. משפחות התפרקו, ילדים מרדו בהוריהם, מיליונים נרצחו ורבים, רבים מספור, השתעבדו לרעיון... עד שהוא קרס. אם ניקח את הקומוניזם כדוגמא הקרובה לנו יחסית בזמן נראה את התופעה במלוא עוצמתה. הקומוניסטים האמינו שהם גואלי העולם במלוא מובן המילה, שבידיהם נוסחה שתביא מזור לתחלואי האדם- ועשו הכל כדי להגשים את חלומם. כולל השתעבדות מוחלטת שלהם עצמם, וזלזול מדהים בחייהם של אחרים. היו שלבים בהתגבשות הקומוניזם שבהם סטלין הרג עמים שלמים, בדרך כלל בהרעבה. מיליונים בעולם נדבקו לרעיון וראו בו את הפתרון האמיתי לצרות האנושות, מתוכם רבים מהיהודים, כשכמובן קארל ומרקס עצמם היו מ"שלנו". אנשים מבוגרים ממני סיפרו לי פעמים רבות שבתחילת דרכו של הקומוניזם לא היה בכלל אפשר להעלות על הדעת התמוטטות שלו. היה נראה שמדובר בכוח אדיר, באידיאולוגיה מבוססת שדבר לא יצליח לשנותה או לנצח אותה. פעם סיפר לי אדם מבוגר על היחס המזלזל שהתייחסו בו בזמנו לאמריקאים במאבקם כנגד הקומוניזם ("החיילים האמריקאים הם חיילים? חייל רוסי ממושמע אחד מחסל מחלקה של פרזיטים אמריקאים"). היתה תחושה שמדובר בתורה שהיא "סוף העולם", השמש הגדולה של העמים שעתידה להאיר את כולנו, ושאין שום דרך לחשוב אחרת.

אחרי כל מסירות הנפש וההתגייסות לטובת הרעיון- הקומוניזם נפל בקול רעש גדול, ממוטט עמים שלמים ומדינות ענקיות, כשהוא מביא קללה גדולה על העולם ומיליוני הרוגים, תחת שיביא אושר ושלווה לאדם. המאמינים הגדולים שלו מצאו את עצמם מול שוקת שבורה, ללא משפחה, ללא אמונות קודמות, ללא דת וללא קומוניזם.

האדם איננו לומד לקח בקלות, מידי תקופה מגיעה תורה חדשה או אמונה חדשה ושוב אנו מוצאים רבים הנסחפים אחריה, מוסרים את הנפש ומתאמצים להפוך אותה לדרכו של העולם כולו. פעם אחר פעם האנושות מתפתה להאמין שהיא מצאה את קרן האור האמיתית ורצה לקראתה.

לכאורה תגידו שהתרבות המערבית היא שונה ממה שאני מתאר, שהרי עליה אף אחד לא מוסר את הנפש. יתירה מזו, נראה שאי מסירת הנפש הוא אחד היסודות של התרבות הזו, העובדה שאין (כמעט) שום דבר שכדאי למות, ואולי לחיות, למענו. אולם לעניות דעתי מדובר בתופעה דומה, אומנם אין רבים שמתים בשביל התרבות המערבית כדרך חיים, אולם היא בהחלט מהווה בשביל מיליונים קרן אור, שלווה ואמונה גדולה. כן, אמונה גדולה. התרבות המערבית היא לא "כפירה" בלבד, היא אמונה בכפירה! היא הפיכת הנאות החיים והתאוות האנושיות לדת בפני עצמה, ועל מזבח זה האדם מקריב את עצמו, את משפחתו ואת כל שאיפותיו.
יהיו רבים שיאמרו שזה שווה להם, אולם הנקודה בשיעור זה היא להוכיח שמדובר בעוד אחד מהגלים החולפים של שאנושות. אין כאן רק מרידה בכל המוסכמות, אלא יש כאן מוסכמה של מרידות, האמונה והבחירה בדרך חיים של הפיכת האדם והנאותיו למרכז (כל עוד הוא לא פוגע במישהו אחר, כמובן).

כמו בכל שאר ה"דרכים הגדולות" שהזכרנו למעלה, גם כאן יש מעט אמת העטופה בהרבה קשיים, וגם כאן מדובר בכרוניקה של התרסקות ידועה מראש. בסופו של דבר האדם ימאס גם בחומר, יגלה את מוגבלותו של חוש ההנאה (וכן, גם את המוגבלות של האהבה, בעיקר המינית) ויחפש שוב את עצמו. תפקידנו בנתיים הוא לא לרוץ "אחרי כולם", לראות את הראיה הנכונה והפרספקטיבה האמיתי, ארוכת הטווח, לקחת את הטוב ולהיזהר לא להפוך לחלק מאותם מליארדים הזורקים הכל לטובת אופנה (גדולה ככל שתהיה) חולפת.